גם סלעים נשברים

יש רגעים שאני שואלת את עצמי מה אני עושה פה.
רוב הזמן אני ממש יודעת. מחוברת פנימה, מודעת, סוג של סופרוומן כזו שהחיים לימדו אותה להיות מחושלת וחזקה. 
זה לא שגדלתי עם סיפור חיים קורע לב. סה"כ ילדה רגילה (בכורה) בשנות ה-80.
ילדה שיושבת בכיתה והמחשבות נודדות. אני זוכרת את עצמי בגיל בית הספר היסודי יושבת בחדר שלי בבית בו גדלתי ובוהה בספרי הלימוד ושום דבר לא נכנס. 
יא אללה, מה הבעיה להכניס את החומר הזה לראש… 
ולא משנה כמה ניסיתי ובאמת השתדלתי, לא הייתי עוברת את ה-85 במקסימום. 
תחושת תסכול גדולה. תחושה של שונות. אלה שנים שבהם הפרעת קשב לא היתה בז'רגון היום יומי. 

גם חברתית הייתי שונה. מצד אחד בולטת ומצד שני מתקשה להחזיק חברויות לאורך זמן. תמיד הגיע פיצוץ בסוף. עד שמצאתי את חברת הבנים. פחות אינטריגות, פחות fake. 
התחשלתי. צעדתי קדימה ובאיזשהו כח פנימי לא ברור שעטתי קדימה לא נתתי לאף אחד להפריע לי. גידלתי שריון.

לימים גם למדתי לעשות מה שטוב לי, לא לתת לסביבה להשפיע על האמת הפנימית שלי, על ה- center שעיצבתי. 
עם הרבה עבודה לאורך השנים הצלחתי לייצר לעצמי מציאות חיים שטובה לי. קריירה, בית, משפחה. חיים מלאים בהגשמה והתפתחות. 
עד היום. היום לא. היום זה מהימים האלה שאני עם סימני שאלה.

חתולה נופלת על הרגליים?

היום נזרקתי אחורה לימי בית הספר. לתחושת השונות הפנימית שחוויתי. חשוב להבין, המבורכים (אנשי הקשב), יש להם יכולת מופלאה לראות דברים שאחרים עוד לא רואים. הם מנתחים סיטואציות ומחשב העל שיש להם בתוך הראש מעבד את מכלול הנתונים הרלוונטיים והלא רלוונטיים בצורה מאד מהירה ולתוך העיבוד הזה מתלווה לרוב חוויה רגשית מאד חזקה. 

היום התרחש משהו בכיתה של אחת הבנות. נודע לי על איזושהי התארגנות בקרב האימהות. לא סתם אימהות. האימהות של החברות של אחת הילדות שלי. ומשנודע לי הייתי חייבת להבין עוד ועוד… ידעתי שאם אתעמק מי בהתארגנות הזו, זה ממש יכאב רק שלא יכולתי שלא. כי ככה הראש עובד. טוחן ללא הרף. לטוב ולרע. 
הפרטים הלכו והתבהרו ובתוך הפרטים מעורבות כל החברות של אחת מהילדות שלי. כלומר האימהות שלהן. 

חלקן אימהות שקיבלו ממני לא מעט תמיכה ועזרה לאורך השנים שהבנות יחד. בין אם סביב מצב רפואי כזה או אחר ובין אם סביב קשיים חברתיים של אחת הבנות. 
אני והבת שלי בחוץ. 
הרגשתי שקופה. לא נספרת. חזרתי להיות הלא מצליחה. סוג של "הקיץ של אביה" רק הפוך. 

זוכרים את המוח המיוחד הזה? זה שטוחן? אז הוא לא הפסיק. מיליון שאלות התרוצצו לי בראש.
איך אני שחושבת תמיד על כולם נשארת בחוץ? האם חברת הבת שלי לא נעימה לילדות שלהן? האם אני עשיתי משהו לא בסדר?
איך הפכתי באחת ללא נספרת. שקופה.
איך השריון שגידלתי לאורך השנים בהתמודדויות שלי עם הקשב והריכוז גרמו לי להצטייר כמישהי שלא צריכה עזרה ותמיכה. 
פתאום החוזק והעוצמה שאני משדרת הפכו לחרב פיפיות. כי הרי אני מסתדרת נכון? כמו חתולה נופלת על הרגליים. 

שפע מביא שפע

אחת האמירות שאימצתי לעצמי לאורך השנים היתה ששפע יביא שפע. בכל ליבי האמנתי שדרך הנתינה לאחרים, העשייה למען הסובבים אותי, זה יהווה מודל והשפע יגיע.
ביננו? אני לא יודעת משהו אחר כי ככה אני, רגישה לאחרים, איכפתית, מובילה ואולי זה במקום מסויים מתוך מחשבה קצת אגואיסטית שמישהו יחשוב עלי בחזרה.
היום הבנתי שהשפע הזה הוא בעצם סוג של פראייריות. ולמה? כי בסופו של יום יוצא שאני, שתמיד חושבת על כולם היא האחרונה שחושבים עליה.

אז היום הוא יום כזה, שגם סלעים כמוני, נשברים. 
ואולי השיעור הוא להפגין יותר חולשה?

"Oh, I feel like no-one ever told the truth to me,
About growing up and what a struggle it would be,
In my tangled state of mind,
I've been looking back to find,
Where I went wrong"

אהבתם?
למה שלא תשתפו עם חברים?

שיתוף ב email
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עדי מורן קיבא

עדי מורן קיבא

הצטרפו אליי למסע

מדי פעם, יש לי עוד תובנות
אשמח אם תהיי הראשונה לשמוע

לא נולדתי אמא

אחת לכמה זמן עוברות לי בראש מחשבות כאלה לא מוסברות. אחת מהן נתקעה כבר כמה שבועות. ניסיתי להבין מאיפה ידעתי להיות אמא.בכובע השני שלי אני …

קראו עוד

אמא נוכחת

ביום שישי היא נכנסה לאוטו עם חיוך בריטי קטן."אמא, זכיתי בבחירות למועצת התלמידים"ואני, התחלתי לבכות… הקיץ של צוק איתן לא היה סתם עוד קיץ.כלומר, ברור …

קראו עוד

פעם

פעם הייתי שכירה.פעם לבשתי בגדי מעצבות.פעם שפכתי כסף על זוגות נעליים יוקרתיות.פעם הסתכלתי על עצמאים מלמעלה.פעם כל תלתל היה צריך לעמוד במקום.פעם חשבתי שהבית חייב …

קראו עוד

פוסטים נוספים שבטוח יעניינו אתכם:

חירות

מעבדות לחירות

אתמול באחת הקבוצות בפייסבוק עלה פוסט על נושא החירות בהקשר של מעבר משכירות לעצמאות. כותב הפוסט תהה האם יציאה לעצמאות היא לא בעצם סוג של …

קראו עוד
אגנדה-חינוכית

אג'נדה חינוכית

"אמא, היית אז בארץ, כשרבין נרצח?""ברור שהייתי בארץ. אז איפה אני אהיה"."בת כמה היית כשרבין נרצח?""בת 16, ממי""היית בצבא?""לא מתוקה… לצבא מתגייסים בגיל 18" מוצאי …

קראו עוד
איבדתי-כיוון-3

איבדתי כיוון

אני יושבת במטבח עם הלפטופ ומרגישה שהכתפיים כבדות וכואבות. הוא מסתכל עלי, אני מסתכלת עליו, משוטטת בין מיליון לשוניות החלונות שפתוחים לי בכרום והמחשבות נודדות. החופש נגמר, …

קראו עוד

הצטרפי אליי למסע

מדי פעם, יש לי עוד תובנות
אשמח אם תהיי הראשונה לשמוע

גלילה למעלה