ביום שישי היא נכנסה לאוטו עם חיוך בריטי קטן.
"אמא, זכיתי בבחירות למועצת התלמידים"
ואני, התחלתי לבכות…
הקיץ של צוק איתן לא היה סתם עוד קיץ.
כלומר, ברור שברמה הלאומית הוא לא היה עוד קיץ.
שלושה חודשים קודם לכן סיימתי תפקיד מאד אינטנסיבי שהיה השיא של תהליך אימון שעברתי.
תהליך אימון שעימת אותי עם לא מעט פרדיגמות כמו: אין סיכוי שאפשר להתפרנס בכבוד רק כעצמאית, או אין סיכוי שאוכל להביא לעולם ילד שלישי כשאני עצמאית וכהנה וכהנה.
פתאום כשהיה לי זמן להתעכב בבוקר ולהביא בנחת את הגדולה לגן, שמתי לב לכל מיני דברים.
פתאום הייתי פנויה להקשיב ל"כאבי הבטן" שלה בבוקר.
פתאום הייתי פנויה להקשיב ל"אף אחד לא רוצה לשחק איתי".
הרגשתי כמו דב קוטב שהתעורר משנתו.
שאלתי את הגננת האם יש איזושהי בעיה בגן. הגננת הכחישה.
משהו באינסטינקט שלי אמר אחרת.
באחד הבקרים, אחרי שנפרדתי ממנה, עמדתי מאחורי הקיר שחצץ בין המבואה למרחב הכללי והצצתי.
כמו דבורה לפרח היא עברה מקבוצה לקבוצה וניסתה להשתלב ואף אחד לא נענה.
ה-ת-פ-ר-ק-ת-י
אפילו עכשיו כשאני כותבת את הדברים, העיניים מתמלאות דמעות.
חזרתי הביתה נסערת.
פתאום הבנתי שגם חברות כבר לא כל כך באות אחר הצהריים. סבב קצר בין האימהות של החברות חשף תמונה עגומה.
מכיוון שהיה כבר סוף השנה, הגננת המשיכה להכחיש ולא שיתפה פעולה וכך גם השירות הפסיכולוגי.
"אין לי זמן" אני זוכרת שאמרתי לפסיכולוגית "יש חודש קייטנה ואני אאבד את הילדה שלי".
לקחתי פסיכותרפיסטית פרטית, הכרחתי את העירייה לאפשר לה לקיים תצפית ומיד התחלנו טיפול קבוצתי לחזק אותה. שנה שלמה חרקתי שיניים בנסיעה של חצי שעה לכל כיוון כולל המתנה של 45 ד' עם המרכזית (אז היתה הקטנה).
מאותו הרגע החיים החברתיים שלה הפכו למשימה החדשה שלי. כמו לביאה נלחמתי עבורה וסייעתי לה לשקם את מערכות היחסים, ללמד אותה מחדש את כללי המשחק החברתיים.
השיבוץ לכיתה א' היה קריטי וגם אחר כך איך להתנהל בתוך החברויות.
ביום שישי היא נכנסה לאוטו עם חיוך בריטי קטן.
"אמא, זכיתי בבחירות למועצת התלמידים"
ואני, התחלתי לבכות….
הקיץ של צוק איתן לא היה סתם עוד קיץ.
בקיץ של צוק איתן הבנתי שיש לי ילדה נבונה, חייכנית וחזקה בצורה בלתי רגילה.
בקיץ של צוק איתן הבנתי שיש לי מזל גדול שבחרתי להיות אמא נוכחת.
…"אם אקרא לה פתאום, היא שומעת,
כל דבר בעולם היא יודעת
שתי צמות ארוכות לי קולעת
ובקצב השיר מתנועעת…"
