אחת לכמה זמן עוברות לי בראש מחשבות כאלה לא מוסברות. אחת מהן נתקעה כבר כמה שבועות. ניסיתי להבין מאיפה ידעתי להיות אמא.
בכובע השני שלי אני מדריכה של שפת התינוקות דאנסטן (הסבר על השפה מבטיחה לכתוב בפוסט נפרד) ובמסגרת הכובע הזה אני פוגשת אמהות בחודשי ההורות הראשונים שלהן.
השבוע צלצל הטלפון ועל הקו בחורה צעירה. היא הציגה את עצמה ולא הצליחה לסיים את המשפט. הבנתי שמהצד השני היא בוכה. ביקשתי ממנה לקחת נשימה, אמרתי לה שאני אדבר והיא בינתיים תנסה להרגע.
השיחה הסתיימה באמירה שלי: "אני מבטיחה לך שאת תלמדי להינות ממנו". והיא ענתה: "אני מקווה".
בעקבות השיחה הזו ניסיתי להיזכר איך היתה תחילת הדרך שלי באימהות. על פניו אני יודעת הכל ומה שאני לא יודעת תמיד חפרתי וקראתי. ככה אני מציגה את עצמי תמיד. חופרת.
תחילת הדרך שלי
לפני שיובלי נולדה עשינו קורס הכנה ללידה. היתה לי איזו פנטזיה כזו של לידה טבעית, בלי אפידורל. כאילו אני כבר יודעת איך זה לידה…
המציאות טפחה על פני כשיובלי החליטה לצאת אחרי התאריך, עם ירידת מים עכורים מה שהוביל ללידה מאד ארוכה, בה חוויתי כמעט כל פרוצדורה רפואית ואותה הוציאו בואקום. מה שנקראה לידה התערבותית. מאד. אני סיימתי אותה בחדר ניתוח כי השלייה לא יצאה. אני זוכרת את המרדימה אומרת לי "בואי אתן לך משהו שתשני קצת" (בכל זאת כמעט 24 שעות מרגע שהגעתי לבית החולים". ואני בבטחון מוחלט אומרת לה "מה פתאום, יש לי תינוקת קטנה שם למטה שמחכה לי. איזה לישון עכשיו". ככה, אמא לביאה. ההתאוששות היתה לא פשוטה, מלא תפרים אבל כל מה שראיתי לנגד עיני זה את יובלי. לא נתתי לאף אחד להתקרב אליה 3 שבועות כי איפשהו קראתי שהעולם זה מקום מפחיד ומאיים וכדאי שקודם כל תכיר את אמא ואבא שלה. לנשים עם בושם לא נתתי בכלל להתקרב כדי לא להכביד על החושים שלה.
מאיפה ידעתי את כל זה? אלוהים יודע.
שעומריקו נולדה, שוב המציאות טפחה על פני, עוד בהריון תיזזה אותי עם כל מיני בדיקות שלא היו תקינות. כאילו לומר לי "הי, גם לי מגיעה תשומת לב". וכמובן שגם הקדימה ונולדה 3 שבועות לפני הזמן. כמעט ביום ההולדת של אחותה הגדולה. מה שנקרא "באשר יגורתי באתי". ושוב לידה לא פשוטה, עומר היא ילדת נס. היא נולדה עם חבל הטבור כרוך סביבה 3 פעמים ורק תושיה של מיילדת מדהימה (סימה המלאכית) לא סיימנו את הלידה הזו באסון.
אלוהים עדי כמה הילדה הזו עוד תעסיק אותי.
חופשת הלידה היתה סיוט. עומר לא הפסיקה לצרוח ושוב התחלתי לחפור. הבנתי שכנראה סובלת מריפלוקס סמוי. כזה שלא פולטים בו אלא רק עולה וצורב בגרון.
ארבלון, או בולי בלשון המשפחה, היה העובר הכי גדול שנשאתי. הערכת המשקל היתה תינוק של 4 ק"ג. אחרי 6 שעות לידה, הוא הגיח לעולם במשקל 4.330 ק"ג בלידה הכי קלה שהיתה לי.
אמהמה? הוא שאף ובלע מים עכורים בדרך החוצה וכך יצא שבמקום להיות איתי בביות המלא, הייתי שם לבד והוא בתינוקיה בתוך אינקובטור עם ירידות בסטורציה (רמות החמצן בדם) ובשביל הקינוח, קיבל אנטיביוטיקה במשך יומיים כאשר אני עומדת שם וצופה באנשי צוות מנסים למצוא לו וריד.
היום, ממרחק של זמן אני מבינה שאת הקילומטראז' שלי כאמא ואולי האופי החופר שלי הם שהביאו אותי לרכוש כל כך הרבה ידע בעולם הזה של התינוקות.
אף אחד לא לימד אותי מה קורה ביום שאחרי, כשהדבר הקטן וחסר הישע הזה מונח לי בידיים. כל הזמן הכינו אותי ללידה, ללידה, ולהנקה. וגם את זה לא הצלחתי לקלוט אלא אחרי הלידה.
לפני כמה שבועות הזדמן לי להגיע למחלקת יולדות של הדסה הר הצופים. היה מעניין לראות איזו כברת דרך עשו בתי החולים מאז ילדתי את יובלי.
הדסה הר הצופים מציע ליולדות אצלו כל כך הרבה שירותים שנועדו להקל כבר משלב הצירים ועד השחרור ואפילו אחרי. הם דואגים שכל יולדת תתקבל עם הרבה יחס אישי. כל כך אישי שבן הזוג לא צריך לטפל בניירת הקליטה לבית החולים ויכול להיות שם לתמוך בבת הזוג וזה אחרי שנפגשו בבית חולים עם מיילדת ובנו תוכנית שינה. ליולדת גם יש אפשרות כחלק מההכנה ללידה לעבור עיבוד לידה קודמת עם אשת צוות מוסמכת. כל יולדת יכולה לקבל לילה נוסף במחלקה אם עדיין לא מרגישה בטוחה או לחילופין לקבל בחודש הראשון ללידה לילה במלונית.
הם מאפשרים להקל את השחרור מבית החולים כי השחרור של התינוק מתבצע ליד המיטה של היולדת ולא בתינוקיה. מה שנקרא "כמעט אפס הפרדה". והכי חשוב בעיני זה האוריינטציה גם ליום שאחרי. בהדסה הר הצופים הבינו שלא נולדת אמא ומאפשרים ליולדות שלהן לקבל קורס הדרכה הורית בחסות בית הספר להורים של אדלר.
צידה לדרך
אני רוצה שתקחי את מה שכתבתי כאן ותאפשרי לעצמך לחוות את הנס הזה. ואל תשכחי לסלוח לעצמך.
את עושה את המיטב, את מה שאת יכולה וזה ה-מ-ו-ן.
כן, גם אני טועה המון אבל היי! לא נולדתי אמא…
