הבוקר פגשתי מתאמנת חדשה.
פתחנו עם שאלון ההיכרות. למה באת? למה עכשיו?
"הגיע הזמן שלי" אחרי שדאגתי לכולם עכשיו אני דואגת לעצמי"
משפט כל כך מוכר במפגשי האימון שלי עם נשים. משום מה יש לנו נטייה לשים עצמנו אחרונות. ואם לא אחרונות אז במקום שלפני. ואם לא אז שניות. 
לא ראשונות. 

אנחנו הדבק שמחזיק את הכל. אנחנו אלה שמחזיקות את הלו"ז השבועי, את העסק, את הילדים, את הבית. ובאיזשהו מקום שוכחות את עצמנו. 
לעצמנו צריך "זמן". 
אני מוצאת את עצמי אומרת לא מעט לאימהות שאני פוגשת בכובע השני שלי ש"אמא רגועה= ילד רגוע". 
עכשיו אני מוסיפה לזה "אמא מאוזנת, שלמה= בית מאוזן". 
כי שם הכל מתחיל. כשהיסודות מעורערים, הבניין יהיה לא יציב. 

סיימנו את הפגישה כשאני חושפת בפניה את סל העוצמות שאספתי מכל מה שסיפרה. 
"מוטת כתפיים רחבה יש לך" שיקפתי לה. 
תראי כמה את לוקחת על הכתפים שלך, ככה באופן טבעי.
ואיפה את?
והסכר נפתח. 

"…the wise man said just find your place 
in the eye of the storm 
seek the roses along the way 
just beware of the thorns…"