גם חברתית הייתי שונה. מצד אחד בולטת ומצד שני מתקשה להחזיק חברויות לאורך זמן. תמיד הגיע פיצוץ בסוף. עד שמצאתי את חברת הבנים. פחות אינטריגות, פחות fake. 
התחשלתי. צעדתי קדימה ובאיזשהו כח פנימי לא ברור שעטתי קדימה לא נתתי לאף אחד להפריע לי. גידלתי שריון.

לימים גם למדתי לעשות מה שטוב לי, לא לתת לסביבה להשפיע על האמת הפנימית שלי, על ה- center שעיצבתי. 
עם הרבה עבודה לאורך השנים הצלחתי לייצר לעצמי מציאות חיים שטובה לי. קריירה, בית, משפחה. חיים מלאים בהגשמה והתפתחות. 
עד היום. היום לא. היום זה מהימים האלה שאני עם סימני שאלה.

חתולה נופלת על הרגליים?

היום נזרקתי אחורה לימי בית הספר. לתחושת השונות הפנימית שחוויתי. חשוב להבין, המבורכים (אנשי הקשב), יש להם יכולת מופלאה לראות דברים שאחרים עוד לא רואים. הם מנתחים סיטואציות ומחשב העל שיש להם בתוך הראש מעבד את מכלול הנתונים הרלוונטיים והלא רלוונטיים בצורה מאד מהירה ולתוך העיבוד הזה מתלווה לרוב חוויה רגשית מאד חזקה. 

היום התרחש משהו בכיתה של אחת הבנות. נודע לי על איזושהי התארגנות בקרב האימהות. לא סתם אימהות. האימהות של החברות של אחת הילדות שלי. ומשנודע לי הייתי חייבת להבין עוד ועוד… ידעתי שאם אתעמק מי בהתארגנות הזו, זה ממש יכאב רק שלא יכולתי שלא. כי ככה הראש עובד. טוחן ללא הרף. לטוב ולרע. 
הפרטים הלכו והתבהרו ובתוך הפרטים מעורבות כל החברות של אחת מהילדות שלי. כלומר האימהות שלהן. 

חלקן אימהות שקיבלו ממני לא מעט תמיכה ועזרה לאורך השנים שהבנות יחד. בין אם סביב מצב רפואי כזה או אחר ובין אם סביב קשיים חברתיים של אחת הבנות. 
אני והבת שלי בחוץ. 
הרגשתי שקופה. לא נספרת. חזרתי להיות הלא מצליחה. סוג של "הקיץ של אביה" רק הפוך. 

זוכרים את המוח המיוחד הזה? זה שטוחן? אז הוא לא הפסיק. מיליון שאלות התרוצצו לי בראש.
איך אני שחושבת תמיד על כולם נשארת בחוץ? האם חברת הבת שלי לא נעימה לילדות שלהן? האם אני עשיתי משהו לא בסדר?
איך הפכתי באחת ללא נספרת. שקופה.
איך השריון שגידלתי לאורך השנים בהתמודדויות שלי עם הקשב והריכוז גרמו לי להצטייר כמישהי שלא צריכה עזרה ותמיכה. 
פתאום החוזק והעוצמה שאני משדרת הפכו לחרב פיפיות. כי הרי אני מסתדרת נכון? כמו חתולה נופלת על הרגליים. 

שפע מביא שפע

אחת האמירות שאימצתי לעצמי לאורך השנים היתה ששפע יביא שפע. בכל ליבי האמנתי שדרך הנתינה לאחרים, העשייה למען הסובבים אותי, זה יהווה מודל והשפע יגיע.
ביננו? אני לא יודעת משהו אחר כי ככה אני, רגישה לאחרים, איכפתית, מובילה ואולי זה במקום מסויים מתוך מחשבה קצת אגואיסטית שמישהו יחשוב עלי בחזרה.
היום הבנתי שהשפע הזה הוא בעצם סוג של פראייריות. ולמה? כי בסופו של יום יוצא שאני, שתמיד חושבת על כולם היא האחרונה שחושבים עליה.

אז היום הוא יום כזה, שגם סלעים כמוני, נשברים. 
ואולי השיעור הוא להפגין יותר חולשה?

"Oh, I feel like no-one ever told the truth to me,
About growing up and what a struggle it would be,
In my tangled state of mind,
I've been looking back to find,
Where I went wrong"

לרוב אני לא מגיבה בקבוצה הזו על פוסטים אבל היה שם משהו שתפס את תשומת ליבי. מצאתי עצמי בשבוע האחרון עוסקת ביני לבין עצמי במושג הזה "חירות" בעקבות כל ברכות החג שנשלחו בוואטסאפים והתנוססו ברחבי הפייסבוק.

מה זה אומר "חג חירות שמח"? 

הפסח הזה מלאו 4 שנים ליציאתי לעצמאות מלאה. כי עד אותו הרגע הייתי שכירה. כלואה בין הרצון להכניס משכורת יפה הביתה שהמשמעות שלה היא שעות עבודה ארוכות מחוץ לבית (וכן, היו לי 3 ימים קצרים להוציא את הילדים) לבין הרצון לעשות למען עצמי, להיות אחראית על כל שקל שאני מכניסה לחשבון הבנק, לבחור עם מי אני עובדת ועם מי אני לא, היו לא מעט פרדיגמות שהחזיקו אותי כשכירה. הרבה דברים שנאמרו לי מלפני, מצדדי ומאחורי. 

והיה שם פחד פנימי מאד גדול. קצת כמו לחצות את ים סוף. פחד מהלא נודע. פחד שלא אצליח לכלכל את ילדי והרי יש לי אחריות כלפי המשפחה שלי. המחשבה לקום כל בוקר למקום העבודה הזה היתה בלתי נסבלת. 

אז לקחתי עזרה. 

התחלתי אימון כדי לעשות לעצמי טוב ותוך כדי תהליך פירקתי את כל המקומות האלה שניהלו אותי. הפחדים ממה יהיה. במקום שהפחדים ינהלו את החיים שלי, החלטתי שאני מנהלת את הפחדים. זה דרש לא מעט עבודה, להפסיק לעבוד על האוטומטים הרגילים ול"חווט" מחדש את המוח שלי. 
בעזרת החיווט מחדש הזה, יצאתי לחופשי.

הבנתי שכשאני משנה את אופן החשיבה שלי, ובמקום להסתכל על כמה זה בלתי אפשרי, העננים מתחילים להתבהר ואני מתחילה לראות איך אני כן יכולה לממש חלום ולהיות חופשיה תעסוקתית.
ארבע שנים. בחרתי להיות נוכחת בכל דקה בחיי. משתדלת להינות מכל דקה של עשייה. בשלום. בלי מלחמה.

בחזרה לפוסט ההוא, במענה כמעט אוטומטי, עניתי לאותו בחור כך:
"כשאתה מסתכל על העולם במושגים של "עבדות" ו"מלחמה" זה לא משנה אם אתה שכיר או עצמאי, לא תהנה מהעשייה ומהחיים"
חירות באמונה שלי היא לא משהו פיזי. היא קודם כל החירות לחשוב ולהאמין שהכל אפשרי. היא הטרמינולוגיה שאנחנו משתמשים בה, היא זוית הראיה בה אנו בוחרים להסתכל על העולם. איפה נמצא ה"יש" ולא ה"אין".

החירות היא בידיים שלנו ושלנו בלבד.

"There can be miracles when you believe,
Though hope is frail, it's hard to kill
Who knows what miracles you can achieve
When you believe, somehow you will
You will when you believe"

מוצאי שבת. עוד אחד מיני רבים. ישבתי בחדר עם החבר שלי דאז וראינו ערוץ 2. פתאום מהדורת חדשות. משהו לגבי העצרת. יריות. הכל היה מעורפל כזה. "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה" הקריא איתן הבר. 
הימים שאחר כך היו די כיאוטים. 
שברי זיכרונות. טקס בבית הספר. נסיעה לרמת אביב עם סבא וסבתא שלי לראות בעיניים את ההנצחה. את הפנים של סבא שלי באותו ערב לא אשכח לעולם.
את ילדי הנרות- בני דורי,  עשרות אנשים, מדליקים נרות. תחושה של ביחד ואבל מאד גדול. 
הכל נעצר באמצע ותחושת ידיעה ברורה שנחצה פה גבול מאד משמעותי ומכאן, כבר לא יהיה אותו הדבר. 
בחוויה של מתבגרת התקופה היתה תקופה טובה, תקופה של הגשמת חלומות. של שלום. של עתיד.
ובום. בעצם שלושה כאלה.

אתמול בערב, כשחזרתי מסידורים התנגן ברדיו "גשם בוא" בביצוע של עברי לידר וחשבתי לעצמי כמה המילים מתחברות לשאלות של הבנות בצהריים:

"ואין אוויר אין אש אין חול,
ואור אחרון ייגוע בלאט בלי קול
וקץ לכל"

בשבוע האחרון סוער בכיתה של הגדולה. כמה ילדות עשו איזה מעשה קונדס חמור מאד למחנכת הכיתה. מעשה שלא יעשה. המנהלת נכנס לעובי הקורה והחל טיפול לא פשוט.
במסגרת הבדיקה התברר שאחד האבות ידע מהמעשים של הילדות ולא חשב שיש מקום להתערב או להעיר להן. לא הבין מה פסול במעשה שנעשה. 
עוד קו שנחצה. 
זה זרק אותי למחשבות על ערכים. על חינוך. 
כשהפכנו להיות הורים, אף אחד לא הושיב אותנו לגבש את סולם הערכים שעל פיו נחנך את ילדנו. יש כאלה שיגדלו ילדים רגישים לסביבה, חברים טובים שיודעים במילים לפתור קונפליקטים ויש כאלה שילמדו את הילדים שלהם להשיב מלחמה כאשר מישהו פוגע בהם. 
כמה מאיתנו באמת משקיעים מחשבה מה הערכים שאנחנו מקנים לילדים שלנו? ערכים של כבוד בין אדם לחברו, של קבלת האחר. עד כמה אנחנו מחנכים את ילדנו לחמלה ולהכלה. להבעת דעה שונה בדרכים לגיטימיות. 
כל כך התחבר לי לפוסט ההוא שכתבתי על החרם שהגדולה עברה בגן חובה. 
הרי הילדים מתחנכים בבית. לא במסגרות הפורמליות. לא?

לא מזמן נשאלתי מה האג'נדה החינוכית שלי.
נדהמתי מהשאלה ובחצי בוז ביטלתי את השואלת. איזה מילה גדולה. אני וחינוך? מה הקשר… 

הבוקר, עמדתי בטקס יום הזיכרון בבית הספר של הבנות וכשהחלה המוסיקה, השירים, הדמעות החלו לשטוף את העינים.
הגדולה על הבמה ואני משתדלת שלא תראה את האף האדום כי כמו אמא שלה, גם היא ניחנה ברגישות תהומית.
מצאתי עצמי מקשיבה לאחד השירים וחושבת "מה היה אם". 
פעם שמעתי מישהו אומר שכשאדם מת, אנחנו בוכים על מה שהפסיד. על מה שלא יזכה לראות. ואני בכיתי על מה שאנחנו הפסדנו. 
חשבתי לעצמי לאיזו חברה אנחנו מגדלים את הילדים שלנו ומעבר לעובדה שאנחנו הפכנו לאנשים פסימיים, מנוכרים, חשדניים, גם מתרחשת עלינו מהפכה טכנולוגית שרק עוזרת לריחוק ומונעת מאיתנו תקשורת בסיסית. ופתאום הבנתי, שהחינוך של הילדים, מבוסס על ערכים שהקנו לי בבית, על ערכים שלמדתי בתנועת הנוער, הם שהפכו אותי לאדם יותר טוב ולאמא יותר טובה לילדים שלי.

זה התפקיד שלי בעצם. אני אחראית להקנות להם ערכים. אני צריכה ללכת לישון נקיה, בידיעה שעשיתי כמיטב יכולתי כדי שהם יגדלו להיות אנשים טובים, אנשים שהם חלק מחברה, שרואים את הזולת ולא רק את עצמם. אנשים סבלניים וסובלניים, אנשים קשובים.
אני חיה באמונה הבסיסית שהשקעה (ערכית ורגשית ולא כספית) בילדים שלי היום כי הם אלה שיבנו את החברה העתידית של מחר
אז אולי בעצם יש לי אג'נדה חינוכית…

קו אדום בוהק נחצה באותו הלילה בכיכר. קו שמסמל לנו כחברה תמרור אזהרה גדול מאד.
לא נשכח. 

ומשהו בפנים לא שלם. 

על פניו, הכל בסדר. החצי החליף עבודה שתשחרר לנו קצת את הלחץ בחשבון הבנק וסיימתי הכשרה נוספת מתוך רבות שלקחתי בשנים האחרונות ששפצרה לי את סל הכלים. ובתוך כל זה מלווה אותי מין תחושה כזו של ריקנות.

אחרי שאת השנה האחרונה ביליתי בלמידה של שני נושאים גדולים, עמדתי ביעדים השונים שהצבתי לעצמי בין אם זה מקצועיים (ליווי עסקים דרך המעוף) או אישיים (מינוי ליושבת ראש הנהגת ההורים בבית הספר) פתאום התחלתי לשאול את עצמי מה אני עושה מכאן. 

לפני כחודש, נפגשנו בנות הפרלמנט (קורס הבלוגינג הארוך והמרתק שלקחתי בשנה החולפת), למעין הרמת כוסית לפני השנה החדשה על חוף הים בהרצליה.
הגעתי עייפה, עמוסה עדיין מסגירת לו"ז החוגים של הילדים, סוחבת את חוסר המנוחה של אוגוסט. כל כך לא עניין אותי שאני עייפה כי כל מה שרציתי זה להגיע לים. באופן לא מוסבר, אני נטענת ממנו וכך היה. 
עשינו סבב איחולים לעצמנו ולחברות. 
איחלתי לעצמי אומץ לפרוץ קדימה, להעיז להוציא לאור את כל מה שרכשתי בשנה האחרונה. וקיבלתי מזו שישבה לידי ברכה של דיוק ומסר של להביא את עוצמת הרכות שבי. לתת לה לפרוץ. 
בבוקר קמתי מבולבלת. 
על פניו, אני יודעת הכל אבל חיה בתחושה פנימית שאני יודעת כלום. 
יש לי כל כך הרבה כלים שצברתי לאורך השנים, יש לי כל כך הרבה להציע ועדיין יש משהו שמעכב אותי. אני מסתכלת ימינה ושמאלה ומבינה שאין לי מה לחדש. כולם כבר עשו הכל, אמרו הכל. אז מה הקול שלי שווה פה? איזה מסר אני יכולה להביא לעולם שעדיין לא מינפו אותו? 

יש קטע בספר של עליסה בארץ הפלאות שהיא פוגשת בחתול ושואלת אותו באיזה שביל עליה לבחור כדי להמשיך בדרכה. החתול עונה לה שזה תלוי לאן רוצה להגיע והיא עונה שאינה יודעת. 
בתשובה אומר לה החתול: "אם את לא יודעת לאן את רוצה ללכת, זה לא משנה באיזו דרך תבחרי".
ואם אני לא יודעת באיזה דרך לבחור? ואולי איבדתי את הכיוון ואני בכלל לא יודעת לאן אני רוצה ללכת?
חוסר הידיעה לפעמים משתקת. היא מבאסת. אני, שחברים תמיד יגידו שיש לי תוכנית חומש… אני שמסביב אומרים שיש לי פוטנציאל… אני, שהכל "קטן" עליה…

לפעמים כל מה שצריך זה מישהו שיראה אותנו. 

ביום שני האחרון במפגש הסיום של אותה הכשרה שעברתי, אמרה לי מישהי: "אני לא מבינה למה את מדברת על אומץ. מה מונע ממך לרוץ קדימה. את לא מבינה שאת אחרת?
לפעמים זה לא צריך להיות חידוש. לפעמים את רק צריכה להיות את. מתוך שפע המיוחדות הזו, אי אפשר להיות דומה לאף אחד אחר!"
הרבה שאלות מתרוצצות לי בראש. את התשובות עוד לא מצאתי….

זה היה איפשהו ביסודי. אולי כיתה ג' אולי כיתה ד'. נדמה לי שיעור תורה. ישבנו אז בקבוצות, ואני בקבוצה הרחוקה מהלוח, עם הגב לקיר. 
כמו בכל שיעור, עוברים על שיעורי הבית שבמחברת. אצלי המחברת ריקה. למה? וואלה לא יודעת. בטח היה לי משהו יותר מעניין לעשות מאשר להכין שיעורים. בטח שבמקצועות עיונים הכתיבה היתה סיוט. שעות הייתי יושבת בחדר על שולחן הכתיבה הלבן ומתבוננת במחברת. שלא תבינו לא נכון, זה לא שלא ידעתי מה לכתוב אבל זה היה כל כך מעיק, הכתיבה, הניסוח והראש תמיד היה במקום אחר.

כן, כבר בגיל כזה.
אז חוזרת לכיתה, דליה האימתנית, המורה שכל בית הספר חשש ממנה פונה אלי ומבקשת שאקריא את התשובה שלי לשאלה. הרמתי את המחברת מהשולחן, כמו שמחזיקים עיתון יומי והקראתי תשובה. 
ממחברת ריקה. 
מיותר לציין שנתפסתי, נכון? 

זיקוקים

לפעמים אני נדהמת כשאני שומעת את עצמי מציגה את עצמי:
תואר ראשון במדעי ההתנהגות.
תואר שני ביעוץ ארגוני.
מנחת קבוצות מוסמכת.
מאמנת אישית. 

כמה שנים של לימודים… זה לא שהייתי תלמידה עם ציונים נמוכים. סה"כ ציונים סטנדרטיים, ממוצע 80-85 כזה. היו מקצועות שהיו לי יותר קלים, מקצועות שהיו לי יותר קשים. 
עצם חווית הלמידה תמיד היתה לי מעיקה. העדפתי להיות בפעילות חברתית. מועצת תלמידים, תנועת הנוער. רק להיות מחוץ לכיתה. 
אפילו קיבלתי בסוף י"ב תעודת הצטיינות חברתית… בערך תעודת ההצטיינות היחידה בחיי. 

לפני כמה שנים התגלגלתי להרצאה של ד"ר רפפורט שעסקה במוחם של אנשי הקשב והריכוז. תמיד צחקנו על זה בבית שאני כנראה עם סוג של הפרעת קשב וריכוז למרות שמעולם לא אובחנתי רשמית. הרי הסימן הראשון זה חוסר היכולת לזכור את לוח הכפל בעל פה…
בסוף ההרצאה הרגשתי סוף סוף שאני "בסדר". 

ד"ר רפפורט ציין בהרצאה שלו שאנשי הקשב והריכוז צריכים ריגושים (זו אני), הם צריכים לעסוק במשהו שמעניין אותם כי אחרת הם משתעממים (גם זו אני), הוא הסביר שאנשי הקשב קולטים גירויים אחרת משאר האנשים- הם מסוגלים לשים לב לדברים שהאחרים בכלל לא רואים כמו למשל אינטריגות/ פוליטיקה ארגונית (גם זו אני).
שיא השיאים היה שהוא שאל את הקהל, האם הם רוצים לראות איך נראה המוח של אנשי הקשב. 
כמובן שכולם הסתקרנו ואמרו כן. 
אז קפצה על המסך שקופית עם זיקוקים… ואז הבנתי! 

הכל בסדר, אני נורמלית לגמרי. יש הסבר לכל מה שאני מרגישה. השונות הזו. הרגשתי שקיבלתי מתנה באותו הערב. עכשיו ברור למה היה לי כל כך מעיק הלימודים בבית הספר. 
כי זה היה משעמם… זה לא שאני פוטנציאל לא ממומש… פשוט העדפתי לממש אותו במקומות אחרים!

לפני כמה שבועות נסעתי בחזרה מכנס מקצועי עם דפנה שעושה איתי את קורס הבלוגינג. 

דיברנו על יום עיון שחשבנו שתינו להרשם אליו שהעלות שלו היתה נראית לנו קצת גבוהה. שוחחנו על החשיבות של הלמידה הזו והיא הציעה לתת לי ספר שיכול לסייע לי ללמוד את זה ובצ'יק צ'ק איישם את זה. אמרתי לה ש"אין לי סבלנות ללמוד. אני צריכה להיות hands on" 
היא פתחה עלי זוג עיניים ואמרה: "את? את אין לך סבלנות ללמוד? את יודעת כל כך הרבה דברים".

שתקתי. פתאום זה היכה בי. קיבלתי מראה לאיך שאנשים רואים אותי מהצד. מבחינתם אני מישהי שיודעת כל כך הרבה, וכנראה שאיפשהו גם למדתי את מה שאני יודעת, רק שהמילה "ללמוד" כל כך צרובה לי בזכרון כמשהו מאיים שהתעלמתי מקיומה. 

אז הי, נעים מאד, אני עדי ואני יודעת הרבה דברים על המון נושאים ויש לי מה להציע. הנה דוגמא אחת
כמה זה קשה לראות את מה שיש לנו להציע לעולם. הא?

בשנתיים האחרונות חברים שלנו, שכנים לשעבר, מתמודדים עם מחלה קשה (סרטן במילים פחות מתייפייפות) אצל אחת משתי הבנות שלהם. זה היה פסח לפני שנתיים שהם גילו ומאז אני עוקבת ככה מרחוק. מתעניינת מדי פעם. 

אנחנו מכירים מאז שהבת היתה תינוקת.
ילדה נבונה, חכמה, רגישה. מיד זה לקח אותי לבנות שלי, לשאלות הגיוניות שכל אמא כנראה היתה שואלת את עצמה.
לפני חודש נודע לי שהמצב לא טוב. מי שסיפרה לי אמרה שזהו, אין יותר מה לעשות. 
לפני שבועיים הגיע עוד עדכון ולא חיובי. 
כל בשורה כזו גרמה לי לצאת מאיזון ולהתחבט שוב בשאלות שונות ומשונות. שאלות שלא שכל כך רציתי לשאול אותם. שאלות כואבות כאלה של אמא. שאלות שלא העזתי לשאול אותם. 

רצה הגורל וחיפשתי השבוע פרטנר לארוחת צהריים.
רצה הגורל וגם הוא היה בדיוק בדרך וקפצנו ביחד לאכול סושי. 
אחרי שהבטנו אחד בשני דומעים, הצלחתי לקבל עדכון מיד ראשונה. היתה לי האפשרות לשאול את כל השאלות האלה שהתרוצצו לי בראש. 

האמת? יצאתי מהפגישה הספונטנית הזו מאד מחוזקת. הוא הצליח לזרוע בי אופטימיות. היה שם משהו בסיפור ההתמודדות ובתפקוד הזה תחת לחץ, כמו במלחמה שהיה יוצא דופן. 
הוא סיפר שהוא קורא הרבה באינטרנט ובתוך קבוצת תמיכה שנתקל בה יש 2 סיפורים על ילדים שצלחו את המחלה בשלב דומה לזה שהבת שלהם נמצאת בו. "מבחינתי, היא תהיה השלישית" הוא אמר. 
היה שם משפט מאוד חזק שהוא אמר לי: "למרות שאני יודע שהסיכויים מאד נמוכים, אני חייב להמשיך לנסות ולו כדי להגיד לעצמי אחר כך שעשיתי כל מה שיכולתי".

זו אמונה.

זה זרק אותי חזרה לשאלה שעומר שאלה אותי. 
כנראה שכל אחד מאיתנו מאמין במשהו אחר.
חלק מאיתנו מאמינים באלוהים, חלק מאמינים ביקום שזמן לנו חוויות והזדמנויות. חלק מאמינים בהורוסקופ וחלק מאמינים בנתונים סטטיסטיים.
באותה נקודה הבנתי שאני מאמינה שיש דברים שקורים לנו מלמעלה, רק שאין לי הגדרה ברורה ללמעלה הזה. אלוהים זה כנראה לא. זו ישות ברורה מדי ואני מעדיפה להשאיר את זה פתוח. 

אני מאמינה בעצמי וביכולת שלי להצליח. 

אני מאמינה ביכולת שלנו לבחור את הדרך להתמודד עם הסיטואציות שנקרות בדרכנו. 
אני מאמינה שאנחנו יכולים לברוא לעצמנו את המציאות שבה אנחנו חיים. 
האמת? זה לא משנה אם קוראים לזה אלוהים, יקום או כח עליון, העיקר שיש לנו אמונה במשהו שמצליח לגרום לנו לנוע קדימה ולקום מהמיטה כל יום מחדש.  

They tell me I'm too young to understand" 
They say I'm caught up in a dream 
Well life will pass me by if I don't open up my eyes 
"Well that's fine by me

עם הלידה של יובל התחלתי לרקום את חלום העבודה מהבית. כלומר לא בדיוק את החלום הזה אלא להיות אמא נוכחת והנחתי שזה יתאפשר לי כשאני אעבוד מהבית.
אם הייתם אומרים לי אז שיבוא היום ואהיה עצמאית, כזו שעובדת למען עצמה ולא עבור בעלי מניות בחברה כלשהי הייתי אומרת שאתם הוזים. 
האמנתי שאני לא יודעת לשווק, שאני לא יודעת למכור ובכלל איך אפשר להתפרנס כעצמאית…. טירוף!
יובל גדלה ואחרי שלוש שנים הצטרפה אליה עומר. והחלום התחיל לבעור בי. הצלחתי להאריך את חופשת הלידה שלי בעוד כחודש וחזרתי לתפקיד בכיר כמנהלת משאבי אנוש בארגון ציבורי. 

לקחתי קורס שעניין אותי, מבלי לדעת שזו אבן הפינה של החלום ההוא. 
עברו השנים, יצאתי ונכנסתי מארגונים כשכל פעם אני מקבלת עוד סימן ועוד סימן לכך שאני וארגונים לא ממש הולכים יחד.
קצת לפני אותו קיץ של צוק איתן שכבר כתבתי עליו כאן, סיימתי את התפקיד המשמעותי האחרון שלי כשכירה. בנוסף לעסק שהקמתי כשעומר נולדה, הוספתי עוד תחום התמחות והקמתי תחום פעילות נוסף. 
ומאז, אני בבית. 

כלומר, עובדת מהבית.
לא עובדת בעבודות הבית. עובדת בעסק משלי. 
כמה קשה לסביבה להבין את המושג הזה עובדת מהבית.

המציאות תפסה אותי לא מוכנה. לא מוכנה כי נכנסתי לאיזו רוטינה כזו שכל בוקר אחרי שכולם מתפזרים אני עוברת ואוספת את הצעצועים המפוזרים, את הכלים מהשולחן במטבח וכן, גם מפנה את הכיור. 
יום העבודה שלי כל כך קצר… 5.5 שעות ברוטו עד שאני זורקת את העכבר ורצה לאסוף את הבנות. למה ברוטו? כי אם לא בישלתי יום קודם אז בתוך ה5.5 שעות האלה אני צריכה גם לדאוג להזנה. 
ואח"כ עוד חצי שעה לפחות עד שחוזרת מהאיסופים ומסיימים לפנות את ארוחת הצהריים. 
ואז אוספת את הקטנצ'יק. 
ואז הסעות לחוגים. 
ופוף… אין יותר זמן לעבודה שלי. לעסק שלי.

פינוי הכיור הכיור הזה גרם לי לעצור ולחשוב האם החלום לעבוד מהבית הוא לא סוג של חרב פיפיות.
אני מודה שיש משהו מרגיע בנוכחות שלי בבית. מרגיע אותי בעיקר. לפחות ככה היה בהתחלה. זה שאני נמצאת קרובה פיזית למרכז ההתרחשויות השקיטה את יסורי המצפון הקרייריסטיים שלי קצת. 
מצד שני, עכשיו אני משועבדת לעסק שלי ולא לבעל מניות. וזה קשה. זה קשה כי אין משכורת מובטחת. זה קשה כי איך אפשר לעבוד כשהכביסה צועקת מהספה והכלים מהכיור?…

אני תוהה ביני לבין עצמי האם לא קברתי את החלום הפמיניסטי שלי. כלומר העצמאות הזו היא קצת פיקציה והחזרתי את עצמי לקלישאה של האישה הקטנה בבית. יש מי שתבשל ויש מי שתביא את האוכל שנשכח בבית. יש מי שתאסוף את המעילים הזרוקים ותתלה את המגבות הרטובות מהמקלחות של אמש ויש מי שתעמיד את המדיח… 
שלא לדבר על המרתון שאני נמצאת בו רוב היום כי בפחות שעות אני רוצה להביא את אותה המשכורת שהרווחתי כשכירה… 

האמת היא שתשובה חד משמעית אין לי. אני משתדלת להזכיר לעצמי שאומנם אני קצת משועבדת לבית ולעסק אבל אני חופשיה לעסוק במה שאני אוהבת.
אני קמה בבוקר ונהנית מהעובדה שלי ומהשינוי שמתרחש לנגד עיני אצל המתאמנות שלי. 
והכי חשוב? לשים לעצמי גבולות. גם בעבודה, גם במטלות הבית. כי אם אקח על עצמי, לא אשאיר מקום לאחרים בבית לקחת משימות על עצמם.

ברוכות הבאות לשביל החלומות שלי. 

"…לבד בתוך כל הטירוף 
אני חושב איך שהזמן יכול לעוף 
אבל בסוף כשזה נגמר 
יש סיבה לכל דבר…" 

תחילת הדרך שלי

לפני שיובלי נולדה עשינו קורס הכנה ללידה. היתה לי איזו פנטזיה כזו של לידה טבעית, בלי אפידורל. כאילו אני כבר יודעת איך זה לידה… 

המציאות טפחה על פני כשיובלי החליטה לצאת אחרי התאריך, עם ירידת מים עכורים מה שהוביל ללידה מאד ארוכה, בה חוויתי כמעט כל פרוצדורה רפואית ואותה הוציאו בואקום. מה שנקראה לידה התערבותית. מאד. אני סיימתי אותה בחדר ניתוח כי השלייה לא יצאה. אני זוכרת את המרדימה אומרת לי "בואי אתן לך משהו שתשני קצת" (בכל זאת כמעט 24 שעות מרגע שהגעתי לבית החולים". ואני בבטחון מוחלט אומרת לה "מה פתאום, יש לי תינוקת קטנה שם למטה שמחכה לי. איזה לישון עכשיו". ככה, אמא לביאה. ההתאוששות היתה לא פשוטה, מלא תפרים אבל כל מה שראיתי לנגד עיני זה את יובלי. לא נתתי לאף אחד להתקרב אליה 3 שבועות כי איפשהו קראתי שהעולם זה מקום מפחיד ומאיים וכדאי שקודם כל תכיר את אמא ואבא שלה. לנשים עם בושם לא נתתי בכלל להתקרב כדי לא להכביד על החושים שלה. 

מאיפה ידעתי את כל זה? אלוהים יודע. 

שעומריקו נולדה, שוב המציאות טפחה על פני, עוד בהריון תיזזה אותי עם כל מיני בדיקות שלא היו תקינות. כאילו לומר לי "הי, גם לי מגיעה תשומת לב". וכמובן שגם הקדימה ונולדה 3 שבועות לפני הזמן. כמעט ביום ההולדת של אחותה הגדולה. מה שנקרא "באשר יגורתי באתי". ושוב לידה לא פשוטה, עומר היא ילדת נס. היא נולדה עם חבל הטבור כרוך סביבה 3 פעמים ורק תושיה של מיילדת מדהימה (סימה המלאכית) לא סיימנו את הלידה הזו באסון. 
אלוהים עדי כמה הילדה הזו עוד תעסיק אותי.
חופשת הלידה היתה סיוט. עומר לא הפסיקה לצרוח ושוב התחלתי לחפור. הבנתי שכנראה סובלת מריפלוקס סמוי. כזה שלא פולטים בו אלא רק עולה וצורב בגרון. 

ארבלון, או בולי בלשון המשפחה, היה העובר הכי גדול שנשאתי. הערכת המשקל היתה תינוק של 4 ק"ג. אחרי 6 שעות לידה, הוא הגיח לעולם במשקל 4.330 ק"ג בלידה הכי קלה שהיתה לי.
אמהמה? הוא שאף ובלע מים עכורים בדרך החוצה וכך יצא שבמקום להיות איתי בביות המלא, הייתי שם לבד והוא בתינוקיה בתוך אינקובטור עם ירידות בסטורציה (רמות החמצן בדם) ובשביל הקינוח, קיבל אנטיביוטיקה במשך יומיים כאשר אני עומדת שם וצופה באנשי צוות מנסים למצוא לו וריד. 

היום, ממרחק של זמן אני מבינה שאת הקילומטראז' שלי כאמא ואולי האופי החופר שלי הם שהביאו אותי לרכוש כל כך הרבה ידע בעולם הזה של התינוקות. 

אף אחד לא לימד אותי מה קורה ביום שאחרי, כשהדבר הקטן וחסר הישע הזה מונח לי בידיים. כל הזמן הכינו אותי ללידה, ללידה, ולהנקה. וגם את זה לא הצלחתי לקלוט אלא אחרי הלידה. 

לפני כמה שבועות הזדמן לי להגיע למחלקת יולדות של הדסה הר הצופים. היה מעניין לראות איזו כברת דרך עשו בתי החולים מאז ילדתי את יובלי.

הדסה הר הצופים מציע ליולדות אצלו כל כך הרבה שירותים שנועדו להקל כבר משלב הצירים ועד השחרור ואפילו אחרי. הם דואגים שכל יולדת תתקבל עם הרבה יחס אישי. כל כך אישי שבן הזוג לא צריך לטפל בניירת הקליטה לבית החולים ויכול להיות שם לתמוך בבת הזוג וזה אחרי שנפגשו בבית חולים עם מיילדת ובנו תוכנית שינה. ליולדת גם יש אפשרות כחלק מההכנה ללידה לעבור עיבוד לידה קודמת עם אשת צוות מוסמכת. כל יולדת יכולה לקבל לילה נוסף במחלקה אם עדיין לא מרגישה בטוחה או לחילופין לקבל בחודש הראשון ללידה לילה במלונית.

הם מאפשרים להקל את השחרור מבית החולים כי השחרור של התינוק מתבצע ליד המיטה של היולדת ולא בתינוקיה. מה שנקרא "כמעט אפס הפרדה". והכי חשוב בעיני זה האוריינטציה גם ליום שאחרי. בהדסה הר הצופים הבינו שלא נולדת אמא ומאפשרים ליולדות שלהן לקבל קורס הדרכה הורית בחסות בית הספר להורים של אדלר. 

צידה לדרך

אני רוצה שתקחי את מה שכתבתי כאן ותאפשרי לעצמך לחוות את הנס הזה. ואל תשכחי לסלוח לעצמך.
את עושה את המיטב, את מה שאת יכולה וזה ה-מ-ו-ן.
כן, גם אני טועה המון אבל היי! לא נולדתי אמא…

הקיץ של צוק איתן לא היה סתם עוד קיץ.
כלומר, ברור שברמה הלאומית הוא לא היה עוד קיץ.
שלושה חודשים קודם לכן סיימתי תפקיד מאד אינטנסיבי שהיה השיא של תהליך אימון שעברתי. 
תהליך אימון שעימת אותי עם לא מעט פרדיגמות כמו: אין סיכוי שאפשר להתפרנס בכבוד רק כעצמאית, או אין סיכוי שאוכל להביא לעולם ילד שלישי כשאני עצמאית וכהנה וכהנה. 

פתאום כשהיה לי זמן להתעכב בבוקר ולהביא בנחת את הגדולה לגן, שמתי לב לכל מיני דברים. 
פתאום הייתי פנויה להקשיב ל"כאבי הבטן" שלה בבוקר. 
פתאום הייתי פנויה להקשיב ל"אף אחד לא רוצה לשחק איתי". 
הרגשתי כמו דב קוטב שהתעורר משנתו. 
שאלתי את הגננת האם יש איזושהי בעיה בגן. הגננת הכחישה. 
משהו באינסטינקט שלי אמר אחרת. 
באחד הבקרים, אחרי שנפרדתי ממנה, עמדתי מאחורי הקיר שחצץ בין המבואה למרחב הכללי והצצתי. 
כמו דבורה לפרח היא עברה מקבוצה לקבוצה וניסתה להשתלב ואף אחד לא נענה. 
ה-ת-פ-ר-ק-ת-י
אפילו עכשיו כשאני כותבת את הדברים, העיניים מתמלאות דמעות. 
חזרתי הביתה נסערת. 
פתאום הבנתי שגם חברות כבר לא כל כך באות אחר הצהריים. סבב קצר בין האימהות של החברות חשף תמונה עגומה. 
מכיוון שהיה כבר סוף השנה, הגננת המשיכה להכחיש ולא שיתפה פעולה וכך גם השירות הפסיכולוגי. 
"אין לי זמן" אני זוכרת שאמרתי לפסיכולוגית "יש חודש קייטנה ואני אאבד את הילדה שלי".

לקחתי פסיכותרפיסטית פרטית, הכרחתי את העירייה לאפשר לה לקיים תצפית ומיד התחלנו טיפול קבוצתי לחזק אותה. שנה שלמה חרקתי שיניים בנסיעה של חצי שעה לכל כיוון כולל המתנה של 45 ד' עם המרכזית (אז היתה הקטנה). 
מאותו הרגע החיים החברתיים שלה הפכו למשימה החדשה שלי. כמו לביאה נלחמתי עבורה וסייעתי לה לשקם את מערכות היחסים, ללמד אותה מחדש את כללי המשחק החברתיים. 
השיבוץ לכיתה א' היה קריטי וגם אחר כך איך להתנהל בתוך החברויות.

ביום שישי היא נכנסה לאוטו עם חיוך בריטי קטן. 
"אמא, זכיתי בבחירות למועצת התלמידים"
ואני, התחלתי לבכות….

הקיץ של צוק איתן לא היה סתם עוד קיץ. 
בקיץ של צוק איתן הבנתי שיש לי ילדה נבונה, חייכנית וחזקה בצורה בלתי רגילה. 
 בקיץ של צוק איתן הבנתי שיש לי מזל גדול שבחרתי להיות אמא נוכחת. 

…"אם אקרא לה פתאום, היא שומעת, 
כל דבר בעולם היא יודעת 
שתי צמות ארוכות לי קולעת 
ובקצב השיר מתנועעת…"

לפעמים בא לי להיות מהנשים האלה שלא צריכות לעבוד ויכולות לעשות מה שהן רוצות.
לפעמים בא לי שמישהו אחר ידאג להכל.
לפעמים בא לי שיהיה לי תקציב בלתי מוגבל לשיווק ופירסום.
לפעמים בא לי שהכל יבוא לי יותר בקלות.
לפעמים בא לי שמישהו אחר יבשל. 
לפעמים בא לי שמישהו אחר יעשה את ההסעות של הילדים.
לפעמים בא לי לשכוח מאיפה באתי.
לפעמים בא לי שלא הכל יהיה לי אכפת. 
לפעמים בא לי…

"If you want it you got it 
You just got to believe 
Believe in yourself 
'Cause it's all just a game 
We just want to be loved…"